מתעניינים בפנימייה.
יש ילדים שלא צריכים שמישהו ישנה אותם.
הם צריכים מקום שיאמין בהם.
פנימיית עין כרמית | האגודה לקידום החינוך ירושלים
להורים ששוקלים פנימייה לילד או לילדה שלהם, הבחירה בפנימייה מלווה בשאלות, בחששות ובהרבה תקווה. אנחנו מזמינים אתכם להכיר את עין כרמית דרך הסיפורים של החניכים והחניכות שלנו ולגלות מה יכול לקרות כשנערים ונערות מקבלים הזדמנות, ליווי ואנשים שמאמינים בהם.
מקום שבו רואים את הילד שלכם
יש רגע אחד שהורה לא שוכח. הרגע שבו הוא מבין שהילד שלו צריך משהו אחר. לא כי הוא ילד לא טוב. לא כי הוא נכשל. ולא כי מישהו ויתר עליו, אלא כי עמוק בפנים אתה מסתכל על הילד שלך וחושב: יש בו הרבה יותר ממה שמצליח לצאת ממנו עכשיו. ואז מגיע הפחד. אם הוא יעבור לפנימייה: מי יראה אותו כשאני לא אהיה שם? מי ישים לב שעבר עליו יום קשה, גם כשהוא אומר "הכול בסדר"? מי יידע שהוא מסוגל ליותר בלימודים? מי יעזור לו למצוא חברים? מי ירים אותו כשהוא ייפול? ומי יאהב אותו מספיק כדי לא לוותר לו ולא לוותר עליו? אלה בדיוק השאלות שעליהן אנחנו מנסים לענות בכל יום.
מאות רגעים קטנים של שייכות
לפני כמה שנים הגיעה אלינו נערה שלא תמיד מצאה את המקום שלה. חברה לא באה לה בקלות. לפעמים היא לא ידעה איך להצטרף, איך לדבר מול כולם, איך פשוט להרגיש בנוח בתוך קבוצה. ואז התחילו לקרות דברים קטנים. ילדים אמרו לה: "בואי, תשבי איתנו", אשת צוות עזרה לה פעם עם השיער, מישהו הכניס אותה לעולם של הספורט, חברים עזרו לה להבין דברים חברתיים שאף אחד לא מלמד בשום שיעור, המורים דחפו אותה ומדריכים האמינו בה. לא היה רגע אחד שבו היא השתנתה. היו מאות רגעים קטנים שבהם אנשים גרמו לה להרגיש: את שייכת. וכמה שנים אחר כך? אותה נערה הפכה לאחת האהובות בפנימייה ובשכבה, סיימה עם בגרות מלאה והמשיכה למסגרת של עשייה ותרומה. אבל מבחינתנו, התעודה היא אפילו לא החלק הכי מרגש בסיפור הזה. החלק המרגש הוא לראות נערה שפעם חיפשה מקום בתוך הקבוצה יוצאת מכאן כשהיא יודעת מה המקום שלה בעולם.
כשמישהו מאמין בך, גם הבלתי אפשרי הופך לאפשרי
נערה אחרת רצתה 4 יחידות מתמטיקה. אמרו לה שזה כבר מאוחר מדי. היא הייתה לקראת סוף י"ב, והיה חסר לה חומר של שנים. והאמת? היה הרבה יותר הגיוני לוותר אבל היא לא רצתה לוותר וגם אנחנו לא. במרכז הלמידה בפנימייה ישבו איתה במשך ארבעה חודשים. עוד שיעור, עוד תרגיל, עוד ערב. ואז היא ניגשה לבגרות. 100. ניגשה לעוד אחת. 100. מאה עגול. פעמיים. הסיפור הזה הוא בכלל לא על מתמטיקה. הוא על הרגע שבו ילד אומר: "אני רוצה לנסות", ומסביבו נמצאים מספיק אנשים שאומרים: "אז אנחנו איתך". הסיפור של כל ילד עוד לא כתוב, וזה אולי הדבר שאנחנו הכי מאמינים בו: בגיל 13, 14, 15 או 16 הסיפור של ילד עוד לא כתוב, גם אם הוא בטוח שכן. גם אם כבר אמרו עליו שהוא "לא תלמיד", שהיא "לא חברתית", שהוא "לא בנוי למסגרת", שהיא "לא מסוגלת". ילדים לפעמים חיים שנים בתוך הגדרות שמישהו אחר נתן להם, ואז הם מגיעים למקום חדש, מתנסים בלמידה, חוגים, טיולים וחיים משותפים בקבוצה. ופתאום ילד מגלה: רגע. אני טוב בזה. רגע. יש פה אנשים שרוצים להיות חברים שלי. רגע. אני כן מסוגל ללמוד. רגע… אולי אני לא מי שחשבתי שאני.
מקום לגלות מי אפשר להיות
אם אתם הורים ששוקלים פנימייה לילד שלכם, תבחרו מקום שבו אתם מרגישים שכשאתם נוסעים הביתה, מישהו נשאר לראות את הילד שלכם. ואם אתה נער או נערה שקוראים את זה עכשיו, אנחנו לא מחפשים לשנות אותך. ואתה לא מגיע לפנימייה כי משהו בך "מקולקל", בדיוק להפך, יכול להיות שיש בך דברים שפשוט עוד לא קיבלו הזדמנות לצאת. אז תבוא. לא כדי להחליט. רק לראות. תפגוש את הילדים. תכיר את הצוות. תסתובב בין השבילים והעצים ותשאל את עצמך: מי אני יכול להיות פה? כי אולי בעוד כמה שנים, כשתצא מהשער הזה בפעם האחרונה, לא הדבר הכי חשוב יהיה איזו בגרות עשית, כמה הרמת בחדר הכושר, או כמה טיולים עברת. הדבר הכי חשוב יהיה שתסתכל על הילד שנכנס לכאן ביום הראשון ולא תאמין כמה רחוק הוא הגיע.
נערים ונערות צריכים מקום שיאמין בהם מספיק זמן, עד שהם יתחילו להאמין בעצמם.
